איך הפכה תל אביב לעיר היקרה בעולם ובמקביל לבירת המחאות של ישראל

אין ישראלי שלא שמע בשבועות האחרונים לפחות פעם ביום את צמד המילים "יוקר המחיה". מחיר סל הקניות עולה בהתמדה, נראה שכל בעלי הבית בארץ תיאמו והודיעו על העלאה בשכר הדירה ובאופן כללי, נהיה לחוץ לחיות כאן. הכל יקר יקר יקר.

בתל אביב, כמו בהרבה מקרים, המצב קיצוני במיוחד. הדירות בתל אביב הפכו להיות כל כך יקרות עד שאנשים רבים מבינים שאין להם שום יכולת להמשיך לחיות בעיר. אם הם רוצים דירה שנראית טוב, מריחה טוב, מחזיקה מעמד ויש בה מקום ליותר ממיטה וארון, המסקנה המתבקשת היא לעבור לעיר אחרת. כך, ערים שפעם נקראו פרבריה של תל אביב, הופכות להיות אזורי ביקוש חמים לדיור, שלא לומר לוהטים. על רמת גן וגבעתיים אין מה לדבר, זה כבר ידוע מזמן שבשביל דירה עם שני חדרי שינה במחיר מציאותי, אפשר ואף רצוי לעבור קצת רחוק ממרכז תל אביב. גם יפו, האחות החורגת של תל אביב ידועה כמוקד משיכה לאנשים שרוצים לגור קרוב לעיר בלי למשכן את הלבלב.

אך כעת, גם הערים הללו מתייקרות, בשל הביקוש, ופתאום גם ערים "רחוקות" יותר מבחינה תודעתית הפכו לאפשרויות סבירות בהחלט: חולון, בת ים ואפילו אזור (!) מושכות אליהן יותר ויותר תל אביבים לשעבר שנמאס להם ממחירי הדירות המופקעים.

הדיור הוא כמובן רק דוגמה אחת כואב לעלייה המתמדת ביוקר המחייה בישראל. לאחרונה, החלו להישמע קולות שקוראים לציבור לצאת לרחובות. ההשראה: מחאת 2011. הם מדמיינים אוהלים בשדרות רוטשילד, מעגלי דיון והפגנות המוניות.

איך עיר בה הכל כל כך יקר עדיין נתפסת כבית של המחאות החברתיות? האם יש קשר בין המגוון האנושי בעיר לבין היותה מוקד משיכה לציבורים שונים ולמחאתם? והם עם דחיקתן של אוכלוסיות עניות יותר, או אפילו של מעמד הביניים, מחוץ לעיר, תאבד העיר את רוח המחאה המפעמת בה מאז שקמה לפני יותר ממאה שנה? האם ניתן בכלל לדמיין מחאה כמו המחאה החברתית בעיר שצעיריה עוזבים אותה ואלה שלא עוזבים אותה לא יודעים ולא ידעו כנראה מחסור מהו?

כשהוקמה העיר תל אביב, מקימיה חלמו שהיא תהיה עיר מופת בה מוגשם חזונו של הרצל. עיר שוויונית, עיר של שלום ודו קיום, סולידריות ואחריות חברתית. אור לגויים. היותה של תל אביב עיר כזאת היתה תלויה באנשים אמיתיים שיתקנו אותה. אבל אם לא יהיו בה אנשים, מי יתקן?