היסטוריה בכוס קפה: סיפורו של "כסית", בית הקפה המיתולוגי של תל אביב

תל אביב של שנות ה-30 וה-40 היתה תל אביב אחרת. עוד לא עמדו בה הרבה בנייני יוקרה, גם אנשים בלי הכנסה גדולה יכולה לחיות במרכזה, היא לא סבלה מניכור והיתה קטנה וידידותית, ובכל זאת, כבר אז ניבטו ממנה קווי האופי של תל אביב של ימינו – מרכז התרבות של המדינה ובשל כך, מוקד משיכה לגדולי האמנים של ישראל.

מי שהתהלך באותם ימים, תחילה ברחוב בן יהודה ולאחר מכן ברחוב דיזינגוף, יכול היה לחלוף ליד בית הקפה המפורסם "כסית" ולראות שם את גדולי הכותבים, המשוררים, השחקנים, יושבים על כוס קפה ומחליפים רעיונות, מחשבות, דעות ובדיחות.

בית הקפה, שהוקם ב-1935 על ידי יחזקאל ויינשטיין (שנודע בעיקר בשם חצקל איש כסית), אילונה מרדכוביץ וליובה גולדברג, וכאמור הוא משך אליו את גדולי אנשי הרוח של העשורים הראשונים של היישוב היהודי ומאוחר יותר המדינה: נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, משה שמיר, חיים גורי, חנה רובינא, נתן זך, אלכסנדר פן, אבות ישורון ובהמשך גם דורות "צעירים יותר" של אמנים כמו המשוררת והפזמונאית תרצה אתר, חבורת לול ועוד רבים וטובים.

הזמר והיוצר שמוליק קראוס אפילו כתב שיר שנקרא "איך עושים תקליט", המתאר את חוויותיו של קראוס בבית הקפה המיתולוגי, את הדמויות השונות שנהגו לפקוד אותו ואת ההווי היצירתי שאף את המקום והעניק השראה לאלו שפקדו אותו דרך קבע.

שנות השיא של בית הקפה היו בין שנות ה-40 לשנות ה-60. לאחר מכן, פתיחתם של בתי קפה אחרים כמו גם הזדקנות המבקרים הקבועים, הביאה להחלשתו. כך, באופן סמלי, כשנפטר המשורר הדגול נתן אלתרמן בשנת 1970, כסית נסגר למשך שעתיים בעת הלוויתו. תשע שנים מאוחר יותר, ב-1979, נפטר גם חצקל איש כסית והמקום נוהל על ידי אשתו וילדיו.

בשנות ה-90 עלה לכותרות סכסוך בין הבעלים לאנשי הבוהמה הוותיקים שפקדו את בית הקפה, כאשר הראשון האשים אותם בפגיעה כלכלית בבית הקפה – הוא אמר שישיבתם הממושכת במקום, קניה בהקפה והרחקה של קהל צעיר יותר הרסה את בית הקפה. האחרונים טענו כי ישיבתם במקום הופכת אותו למוסד תל אביבי היסטורי.

עם השנים, נסגר המקום במתכונו המוכרת והפך לשלל סוגים של בתי עסק, מבית קפה, לבר, לדאנס בו ועוד. חלקם שימרו את מושרשתו של בית הקפה והשאירו בו תמונות ומזכרות מימיו המיתולוגיים.